אל תאמינו לכל מה שאתם שומעים א' – RFID

כבר כמה שנים, כולם מדברים על RFID והאפקט המדהים שיהיה לטכנולוגיה על ענף הלוגיסטיקה וניהול שרשראות האספקה. מה זה, למה זה טוב והאם זה בכלל טוב?

כיום, מסומנים כל המוצרים והרבה מאד פריטים בתהליך הייצור בבר-קוד, אותם פספסים שחורים הניתנים לקריאה על ידי לייזר. החזון הוא שטכנולוגיית ה-RFID תחליף את הבר-קוד. בדומה לבר-קוד, יוצמדו תגי זיהוי לכל מוצר או פריט. ההבדל הוא שלא יהיה צורך לראות את התגים כדי לקרוא אותם, משום שניתן יהיה לקרוא אותם על ידי גלי רדיו. המשמעות: לא צריך לפתוח אריזות כדי לקרוא את התגים בתוכן. ניתן לסרוק מדפים שלמים (ומחסנים שלמים) מבלי לעבור עם קורא פריט פריט. בנוסף, ניתן יהיה לדחוס הרבה מאד מידע על כל תג, ניתן יהיה לשנות את המידע על התג (לכתוב מידע ולא רק לקרוא מידע מהתג), ובטכנולוגיות מסויימות, התגים יוכלו "לדבר" זה עם זה, כלומר יהיה מספיק לתת פקודה לתג אחד, וכל התגים (במחסן למשל) יעדכנו את המידע על עצמם בעצמם, או יספרו את עצמם (ספירת מלאי אוטומטית) וכו'. מבחינת שרשרת האספקה, מדובר על זיהוי ועקיבות משופרים, כמו גם אבטחה משופרת ומידע אודות מיקום החומר בזמן אמת (חשבו על ההשלכות לתעשיית התרופות למשל), עדכון אוטומטי של מערכות מידע כאשר משאית נכנסת/יוצאת ממחסן וכו', וזאת בלי להזכיר את החזון האוטופי של מקרר (או ארון תרופות) שמזמין אוטומטית מוצרים כשהם נגמרים או כשפג תוקפם.

הטכנולוגיה קיימת כבר הרבה זמן, אז למה המקרר שלנו עדיין לא עושה את זה?

קודם כל, הנקודה הישראלית: כאשר הרווח הגלום בשימוש בטכנולוגיה גדול מספיק (ולכן העלות של יישום הטכנולוגיה מחזירה את עצמה בזמן סביר), כן משתמשים בזה. ברפתות מתקדמות בקיבוצים בישראל נעשה שימוש בתיוג רדיו של פרות כבר לפני 20 שנה. כמובן שהתגים (בצורת צמידי רגל) היו גדולים, אבל מה אכפת לפרה? לכן זה קצת מוזר לשמוע את כל הדיון בשנים האחרונות כאילו RFID הוא פיתוח חדש דנדש…

בעיות, בעיות, בעיות…

בשנת 2003, הכריזה וול-מארט כי כל הספקים הגדולים שלה (ואחר כך כל הספקים) יהיו חייבים לתייג את הסחורה שהיא רוכשת מהם. הסיבה למהלך זה היתה התקווה של וול-מארט (או החזון שלה) לחסוך הרבה מאד כסף על ידי ייעול שרשרת האספקה באמצעות שימוש בטכנולוגיה הזאת. אכן, היה כזה פוטנציאל, ולו רק בגלל הגודל של וול-מארט. אבל ספקים קטנים לא הצליחו להשיג ייתרון כלכלי שיחזיר את העלויות של שימוש ב-RFID. וגם לא כל הספקים הגדולים. P&G כן (ואולי גם יונילוור וקימברלי-קלארק), אבל די זהו…

מעבר לעלות הגבוהה של התגים ושל פרישת קוראי התגים, היו ל-RFID עוד הרבה בעיות. למשל, בשל העובדה שמדובר בגלי רדיו, יש בעיה רצינית מאד של הסתרות והחזרות, בייחוד בסביבת עבודה שיש בה נוזלים או מתכות. וכאן נכנסת לתמונה הנטייה של וול-מארט והספקים הגדולים שלה (למשל ג'ילט) לייפות את המציאות של יישום הפרוייקט כדי להאיץ בכל התעשייה ליישם את הטכנולוגיה. בשנת 2004, ניסו בג'ילט ליישם את הטכנולוגיה ויצאו בהצהרות לתקשורת על יישום מוצלח. בפועל (ביקרתי באתר הניסוי של ג'ילט בארה"ב ב-2004), הם נתקלו בבעיות רבות, בעיקר בגלל שהמוצרים אותם ניסו לתייג היו סכיני גילוח (פריטים קטנים, גניבים ויקרים עם פוטנציאל רווח גבוה ליישום הטכנולוגיה), סוללות ומיכלים מתכתיים. בניגוד להודעות לתקשורת, הניסוי צלע.

גם רשתות שיווק אחרות שניסו ליישם RFID על מוצרים יקרים וגניבים לא הצליחו להפיך את זה לכלכלי, וגילו שעדיף לתייג את הלקוחות במקום, באמצעות כרטיסי לקוח מתמיד עם RFID. זה כמובן מעלה שאלות בנוגע לפרטיות (שאלות העולות גם בנוגע לדרכונים ותעודות זהות עם RFID), שאלות שמפתחי הטכנולוגיה העדיפו להתחמק מלהתייחס אליהן.

בנוסף, RFID לא הצליח לעמוד בתקני האמינות הדרושים ליישום מוצלח, ונשאר בערך ב95-98% אמינות, לא מספיק לספירת מלאי אוטומטית יעילה לדוגמא.

כיום, וול-מארט ירדו מהעץ ומנסים לתייג את החנויות במקום את מרכזי ההפצה. RFID נמצא בשימוש בייחוד ברמת המשטח (פאלט – משטח העץ עליו מונחת הסחורה במחסן או בהובלה), ולא ברמת הפריט. נעשים נסיונות ליישם ברמת הפריט בתעשיית התרופות (שם יש חשיבות עליונה לבקרה ועקיבות של הסחורה, כמו גם למניעת זיופים), כמו גם בעולם התעופה, לשיפור הבקרה על הרכיבים והמערכות (ותחזוקתם) המותקנים במטוסים.

מה הלקח? דבר ראשון, לא להאמין תמיד להצהרות של בעלי עניין ברור כאשר מדובר על טכנולוגיות חדשות.